תחילתו של בלוג

מיומנה של נתקפת חרדה קלה:

בתאריך 7.12.16 גיליתי שאני בהריון.
איך גיליתי אתם שואלים? אז בבקשה, אספר.
אפתח ואומר שלרגע לא חשדתי ולא חשבתי שאצליח להיכנס להריון כל כך מהר.
נכון, לא השתמשנו באמצי מניעה ונכון, לא עשינו שום פעולה כדי למנוע את זה אבל אולי דעתם של כמה רופאי נשים שונים חלחלה עם הזמן.
תמיד שמעתי מהם שפוריותי ואי סדירות הוסת שלי הם שיביאו אותי לפיאסקו של ניסיונות והדרך תהיה ארוכה ומפותלת.
באמת ובתמים האמנתי, שלא אצליח להיכנס להריון בניסיון ראשון.
מה אתם יודעים חבריי, אחרי פחות או יותר חצי שנה של סקס חסר מעצורים וחסר הגנות, אני, זאת שלא חשבו שתקלט, אם בכלל, נקלטה.
מה אתם אומרים על כך רופאי אלילים שכמותכם? מה עושים עכשיו עם הילד???
אז נכון, אולי הייתי צריכה לחשוד הרבה לפני, ונכון, היו כמה סימנים מקדימים שכמובן, הייתי עיוורת אליהם בכל צורה שהיא.
אומר להגנתי כי בכל התקופה הזאת המשכתי לקבל את הוסת שלי שזה מה שבלבל לי את האינסטינקטים החתוליים שלי.
בואו נתחיל בסימן הראשון שכל אישה יודעת (גם זאת שלא חושבת על להיכנס להריון) והרי הוא הבחילות, היו לי בחילות כמו שלספן שיכור יש בסערה בלב ים.
בהתחלה הן היו באות בגלים מאוד קטנים, כמו למשל אם עישנתי, או שכחתי לאכול צהריים, אז לתומי החלטתי להתחיל לאכול מסודר יותר ולהפחית בעישון כדי שהשטות שהפיל עליי הגוף שלי תעבור.
הסימן השני היה, כשהאיש שלי חיבק אותי וחפן לי ציץ כמיטב המסורת הלילית שלנו.
החזה שלי היה כל כך רגיש שהרחקתי לו את היד בכזאת מהירות ואמרתי לו בהפגנתיות שלא יעז אי פעם לעשות את זה שוב אם הוא רוצה שהיד תישאר אצלו.
הסימן השלישי היה רגישות יתר לריחות שלפני זה לא הייתה לי שום בעיה איתם.
מסיכת שמן קוקוס לשיער גרמה לי לשנוא את השמן הזה לכל החיים (יש סיכוי שזה יחלוף אחרי ההיריון, אעדכן).
שכל הסימנים הללו הלכו ונהיו תכופים יותר ויותר, האיש שלי, שיחיה, הציע בעדינות שאעשה בדיקת הריון ביתית (על מי אני עובדת הוא כמעט נעל אותי בשירותים עם הערכה).
אז בבוקרו של יום רביעי, קמתי, לקחתי כוס פלסטיק, תחבתי בין הרגליים, הוצאתי כמה טיפות וזרקתי לתוכה את מקלון הבדיקה.
בעודי ממשיכה לשבת על האסלה (כי למי יש כוח לקום ממנה בבוקר ) אני בוהה בבדיקה ומה אגיד לכם, הקו השני לא יכל להגיע מהר יותר.
הוא זינק אחרי הקו הראשון כאילו רק חיכה שמישהו יגלה אותו סוף סוף והוא יוכל לצאת אל האור כמו כוכבת שמחכה שבכל יום ובכל רגע יגלו אותה.
אחרי שבהיתי בו ובהיתי בהוראות ההפעלה על גבי הקופסה, הבנתי שזהו, יש בעצם הסבר לכל החרא שהגוף שלי העביר אותי במשך התקופה האחרונה.
מבועתת ולא מאמינה דפקתי צרחה לעבר האיש (שבדיוק חזר מטיול בוקר עם עדר הכלבים שלנו) שיביא את עצמו מהר לתוך השירותים.
הוא עומד מולי, ואני אומרת לו בעיניים דומעות וידיים רועדות שאני בהריון.
אני לא יכולה להסביר לכן את החיוך והאור שקרנו לו מהפנים ( אני עדיין חושדת שרוב החיוך היה מזה שרעדתי ואמרתי לו שאני לא יודעת להיות אמא ובדרמטיות צנחתי על השירותים וקמתי וצנחתי שוב).
הוא כמובן חיבק אותי בחיבוק המנחם והמרגיע שרק הוא יכול לתת לי, זה שאומר "יהיה בסדר אהובה אנחנו בזה ביחד" בלי להגיד את המילים.
אציין שזה עבד לכמה דק' עד שעיכלתי באמת שאני בהריון ואני עומדת להיות אמא, אז כבר התחלתי להתרוצץ בבית כמו סהרורית (מזלו שהיינו צריכים לצאת מהבית מוקדם, כי אם לא, עד כתיבת שורות אלו הייתי ממשיכה לרוץ בבית בהיסטריה והוא אחריי).
אז זהו חבריי, ככה גיליתי שמזוג אנחנו עוברים לפרט ומצפים לקטנטן שבדרך ושהחיים כבר לא יישארו אותו דבר, הם יהיו מדהימים פי מיליון.

תהיו טובים,
באהבה,
אני.

מודעות פרסומת