על ספרים,הורמונים ומזוכיזם

מיומנה של הורמונלית:

בשבועות האחרונים יש לי הרבה זמן פנוי לעשות את מה שאני הכי אוהבת לעשות בעולם, וזה לקרוא ספרים.
אני קוראת כל ספר אפשרי שנופל בחלקי. החל מרומנים ארוטיים מסעירים דרך ספרי מתח ובילוש שמצריכים להפעיל קצת את הקודקוד החלוד ועד דרמות סוחפות וקורעות לב.
כידוע לכם, אני בחודשי הריון מתקדמים, מה שאומר שההורמונים שלי עובדים שעות נוספות (כולל שבתות וחגים) וברגע שאני נותנת להם את האפשרות הכי קטנה להרים את הראש ולעשות בלאגן הם תופסים את ההזדמנות בשתי ידיים וחוגגים.
אין ספק שהספר האחרון שהחלטתי לקרוא (במודע לגמרי) שיבש לי את מארג ההורמונים בתאים וחילק אותם מחדש. למרות ששמעתי רבות אודות הספר וכמה לבבות הוא שבר, ולמרות שראיתי את הטריילר לסרט שיצא לספר ושמעתי ממאה ואחד אנשים שקראו אותו, לבסוף החליטה המזוכיסטית שבי לשבת ולקרוא.
האמת היא יקיריי שהיה לי קשה להפסיק לקרוא. הספר כתוב בצורה כל כך רהוטה, שנונה וקולחת שהיה לי קשה לנתק אותו מהידיים.
על קצה המזלג, הסיפור מספר על בחורה צעירה שכל חייה עבדה באותו בית קפה שכונתי. אחרי 6 שנים בית הקפה נסגר והיא מפוטרת. אחרי חיפוש עבודה מפרך שלא מניב תוצאות לשביעות רצונה היא מתקבלת לעבודה כעוזרת צמודה לבחור משותק בארבע גפיים. במהלך עבודתה הם מתחברים והיא מגלה את הסוד שהסתירו ממנה בכניסתה לתפקיד -בתום חוזה העבודה שלה שנמשך 6 חודשים הבחור יטוס לשוויץ וישים קץ לחייו בהמתת חסד. מרגע גילויי עובדה זו היא מנסה לעשות הכל כדי להניע אותו מזה, עד כדי כך שהיא חוברת להוריו ומתחילה לתכנן תוכניות להעלאת המורל שלו ולהראות לו שאפשר לחיות גם בדרך אחרת. סיימתי את הספר בפחות מ36 שעות ובסופו כולי רועדת מבכי ומתייפחת עד ללא סוף. ההורמונים שלי נתנו דרור לדמעות ולכל תחושות ההזדהות עם הספר. כל פעם שאני קוראת ספר, קשה לי לא לראות את עצמי ואת חיי בתוך הסיפור ולחשוב, שאנחנו כל כך פגיעים בעולם הגדול הזה, שהכל יכול לקרות, גם לי.
במשך כמה ימים אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הדמויות עדיין פעפעו לי בורידים ושעצמתי עיניים בסוף היום המשכתי לחשוב עליהם.
אודה ואתוודה, ברגע שהנחתי את הספר במדף הספרים, כיאה לספר שסיים את ייעודו בעולם הזה, החלטתי מיד שאני חייבת לראות גם את הסרט. מזוכיסטית כבר אמרתי?
אז בשבת, ניצלתי את הזמן שבן הזוג לא היה בבית בשעות הבוקר. הכנתי לי כוס קפה, התעטפתי בשמיכה האהובה עליי ולחצתי על הפעל בטלויזיה.
בכי קורע לב כמו אחרי קריאת הספר לא היה כנראה בגלל שכבר ראיתי ועיכלתי כמה ימים את התחושות. מה שכן הסרט היה חביב מאוד, הוא היה בדיוק כמו לקרוא את הספר רק שלדעתי הופחתו כמה אירועים מקשרים שהיו חיוניים ליצירת הדמות של הבחורה.
אסיים ואומר, בנות, גם שטופות הורמונים כמוני, גם בימים רגועים ללא עזרה מגורמים חיצוניים (הריון וכו') קחו נשימה עמוקה לפני שאתן קוראות דרמות קורעות לב וזכרו, הכל נשאר בדפי הספר ברגע שהוא נסגר.

למי שתהה איך הספר נקרא- "ללכת בדרכך".

באהבה, אני.

מודעות פרסומת