עומדת מול המראה

מיומנה של אישה רעבה:

שבוע 35, שבת בצהריים אמא שלי, אחותי וסבתא קפצו לבקר.
לכבוד המאורע הכנו בורקסים, שקשוקה והוצאנו חצי מהמקרר והנחנו על השולחן, שיהיה.
התיישבנו לאכול ובעודי נוגסת בבורקס הכ"כ טעים שהאיש שלי הכין (מתכונים ינתנו לפי דרישה) אמא שלי שואלת אותי "רננה, כמה את שוקלת?" באמצע הביס, אני מסתכלת עליה וחושבת מה זה משנה כמה אני שוקלת עכשיו? את מפריעה לי לתת ביס בבורקס! וזה גם בדיוק מה ששאלתי אותה אז היא כמובן ענתה לי "סתם לדעת".
ה"סתם לדעת" הזה אף פעם לא נגמר בסתם לדעת, אז עניתי לה שאני שוקלת 84.5 בדיוק כמו בפעם האחרונה שהיא שאלה אותי, לפני שבוע, הרי אני לא עולה כל יום על המשקל ונשקלת פעמיים ביום, אני בהריון, אני בקושי עולה מדרגות.
היא מלמלה איזה משהו ולא ייחסתי אליו חשיבות כי היה מולי בורקס תרד והכל מתגמד מול בורקס תרד.
אחרי שהיא הלכה יצא לי לחשוב על זה, מה זה משנה בעצם כמה אני שוקלת או כמה כל אחת בעולם הזה שוקלת?
האם המשקל שלי מעיד עליי כאישה, כרעיה, כבת, כאחות, כאדם? התשובה החד משמעית היא לא.
שימו רגע בצד את ההיריון שלי ושאין לי ברירה אלא לאהוב ולקבל כל גרם שאני מעלה, נלך אחורה בזמן שעוד הייתי צעירה, תמיד הייתה התעסקות סביב המשקל שלי ולא רק סביב המשקל שלי אלא סביב כל הבנות סביבי באותה התקופה.
מה שאני זוכרת מתקופת התיכון וחטיבת הביניים זה את החברות הלא כ"כ רזות מנסות דיאטות חדשות שאולי יגרמו להן לרדת קילו או שניים וגם את החברות הרזות שלי מתבכיינות על כמה הם עלו במשקל, משהו בסגנון "יואו אכלתי גלידה, עכשיו אני אעלה במשקל" ואותי מסתכלת עליהן ומסתכלת על עצמי וחושבת "על מה הן מתבכיינות? אני בעצמי נראית כמו גלגל איך לעזאזל הן מעיזות להוציא שטויות כאלה מהפה שאין שדופות ודקות כמו דף? ".
בדיעבד, במבט אחורה, אחרי שיצא לי לפשפש בתמונות ישנות של הגילאים האלה הבנתי כמה טעיתי וכמה ההרגשה שלי הייתה שגויה.
הייתי ילדה ונערה רגילה, אולי קצת עם פנים מלאות (נפלאות הלחיים) ואולי קצת עם טוסיק עגול (נפלאות הגנים העירקיים) אבל זהו זה, פה זה נגמר.
לחשוב שכל התיעוב העצמי הזה וספורט מגיל 11 ולשמור על המשקל ולאכול פריכיות ו ו ו יכלו להימנע אם רק מישהו היה עוצר ואומר לי "היי, בשביל מה כל הבלגן? את יפה כמו שאת ואת לא צריכה להוכיח לאף אחד שום דבר"
אבל בחברה כמו שלנו מי ששוקל שני קילו יותר ממה שצריך או מרכיב את המשקפיים הלא נכונים (היי משקפיים אדומים שאהבתי כ"כ והרכבתי במשך שנתיים ובמשך אותו זמן לא הפסקתי לשמוע כמה אני נראית כמו מכשפה וכמה זה לא מתאים לי ) נחשב חריג ולא יפה, והוא צריך להתאמץ ממש כדי להתאים לשאר האוכלוסייה שנראית כאילו ויצאה מקטלוג ואם היא לא יצאה משם אז היא ממש עושה את כל המאמצים כדי להיכנס אליו.
אחרי הצבא, שעברה לי תקופת הפן בשיער (שוב כי צריך להיטמע בסביבה ותלתלים לא היו אטרקטיביים בחוגים שהסתובבתי בהם) פתאום התחלתי להבין שכל מה שאני חושבת ומאמינה הוא בעצם מה שאחרים חושבים ומאמינים שאני צריכה ליישם ולא אני עצמי.
אחרי הרבה חיבוטי נפש וחיפוש עצמי ותהליך לא פשוט שכלל בין היתר התנתקות מהחבלים של המשפחה החלטתי שדי, אני יוצאת לדרך עצמאית.
שנה אחרי השחרור שלי מהצבא עברתי לגור לבד בדירת שותפים, התחלתי להיות אדון לעצמי, החלטתי לעצמי מה אני לובשת, איך השיער שלי יראה ואם מתאים לי לשקול 50,60 או 70 קילו.
הלכתי לים והסתובבתי עם בקיני גם שהייתה לי קצת בטן שבצבצה וגם שהירכיים שלי היו עבות יותר או עבות פחות ומי שהסתכל עליי הסתכלתי עליו בחזרה ולרגע לא נתתי לאף אחד להוריד לי את הביטחון העצמי.
מי שהעז להעיר לי הערתי לו בחזרה, לא ספגתי בולשיט מאף אחד גם אם זה אדם קרוב מאוד אליי.

כשיצאתי לחופשת החלומות שלי, מקסיקובה, התהלכתי בגאון ברחבי חופי הים בבגד ים קטן עם משקל של 65 קילו ואהבתי כל רגע.
נפשתי, חפשתי והיה מהמם.
אם יש משהו שאני רוצה להנחיל לילדה שלי שעוד שנייה מצטרפת לחיים שלי ושל אישי המהמם זה את הביטחון להיות מי שהיא, בכל תחום בחיים.
שזאת זכותה להתהלך בעולם הזה איך שהיא מוצאת לנכון ולדעתי זאת זכותה של כל אישה, בחורה, נערה להרגיש טוב בגוף שלה בכל משקל ולהעצים את הביטחון העצמי שלה, גם אם בעיניי החברה היא לא אידיאל השלמות והיופי.
יקירותיי, כשאתן מסתכלות במראה אתן צריכות לאהוב את מה שאתן רואות ולא אף אחד אחר.
לא משנה באיזה מצב אתן בחיים, קודם כל אהבו את עצמכן כמו שאתן והאהבה של שאר העולם תגיע בעקבות האהבה העצמית שתשדרו לסביבה.
היו טובים,
באהבה ענקית אישה, נערה, חברה, אחות, בת, נכדה ואמא לעתיד.

65 ק"ג של כייף על חוף הים בקוזומל, מקסיקו

65 ק"ג של כייף על חוף הים בקוזומל, מקסיקו

85 ק"ג של כייף הריוני בחוף הים בהרצליה

85 ק"ג של כייף הריוני בחוף הים בהרצליה

 

מודעות פרסומת