היום שאחרי גיל 27

מיומנה של אישה:

יום אחרי יום ההולדת שלי, בת 27, כבר לא ילדה ומתקרבת בצעדי ענק לגיל 30 המבהיל.
ביום ההולדת שלי, חברה שהיא נשמה טובה פינקה אותנו בערב פיצות ביתיות. ישבנו, צחקנו ונהנו מחברה טובה ואוכל מעולה ואז קמתי למחרת בבוקר והכל כבר הרגיש פחות טוב.
קמתי אחרי שלא ישנתי טוב כי הייתי ערה עם הילדה בלילה, ובנוסף קמתי עם כאבי בטן המבשרים על התקופה הזאת בחודש שיש אצל כל אישה ובכללי הרגשתי נטולת כוח.
אמרתי לאיש שלי שאני לא מסוגלת לקום מהמיטה ושיטפל בינתיים בקטנטנה שלנו, הוא נתן לי לישון עוד שעה עד שהוא ממש כבר היה צריך לצאת לעבודה.
בחוסר חשק ובלי כוחות קמתי מהמיטה, והתיישבתי להאכיל את הקטנה.
בזמן שאני מאכילה את הקטנטנה האיש שלי הכין לי לשתות לפני שיצא לעבודה, כזה הוא נשמה טובה.
תוך כדי שהגורה שלי מזינה את עצמה התחילו להתרוצץ לי מיליון מחשבות בראש.
על מה שהספקתי אחרי הלידה מבחינה אישית, מבחינה מקצועית ועל מה שנעצר בגללה.
הכל הסתבך לי בראש במערבולת גדולה ואז הן באנה, הדמעות.
לא התכוונתי שהן תגענה, לא רציתי בהן אבל הן לא שאלו אותי ופשוט התחילו לזלוג החוצה.
בהתחלה ניסיתי להסתיר אותן שהאיש שלי לא יראה אותן אבל אז הבנתי שכמו שאנחנו חולקים את הרגעים היפים והיותר טובים ושמחים שלנו (ואפילו מצלמים תמונות שלהן למזכרת) אין סיבה שנחביא את הצער והכאב כי גם הם חלק מהחיים אז פשוט נתתי לדמעות להמשיך לזלוג בחופשיות.
האמת היא שלא פשוט להיות אישה, להיות אמא, להיות בת זוג ולהישאר גם את.
מטבעי אני אישה שמשתדלת לראות בכל דבר הזדמנות למשהו טוב, למשהו שמפתח ומעצים והיום קמתי שקצת קשה לי לראות איך היום ממשיך מפה.
הרגיש לי עצוב, הרגיש לי מדכא, הרגיש לי חנוק ובו בעת לא הרגיש לי כלום.
ברגע שהאיש שלי יצא מהדלת בעודי חושבת בלב איך הוא השאיר אותי פה ככה חצי מתפרקת, למרות שאני יודעת שהוא יצא מהדלת בלב כבד ועם דמעות משל עצמו החלטתי לא לשקוע במרה שחורה ורחמים עצמיים.
נתתי לעצמי עשר דק' של בכי טוב, שישטוף את כל מה שהוא אמור לשטוף תוך כדי שאני ממלמלת לעצמי "בכי זה הדרך של הגוף לנקות את עצמו, בכי זה דבר טוב, בכי הוא אמיתי, אני מחבקת את העצב שלי " סיימתי למלמל לעצמי את המנטרות האלה לקחתי את האושר הפרטי שלי ושמתי אותה במשטח הפעילות שלה שהיא תהנה מחברים רעשניים וצבעוניים, במקביל שמתי לנו מוזיקה מקפיצה ואז התחלתי לשיר והקטנטנה התחילה למלמל "גו גו גי גה" וככה בזיופים גדולים וחיוכים של הגורה הקטנטנה גירשנו שתינו ביחד את הענן השחור שעמד לי מעל הראש.
במקביל בעודנו שרות פתחתי מסמך וורד במחשב והתחלתי לכתוב הרי הוכח מדעית שכתיבה עוזרת להפיג מועקה אז מי אני שאתווכח עם המדע?
בעודי כותבת לכם שורות אלה, בעוד עוד אות נכתבת ועוד משפט נרקם אני מרגישה איך המועקה אט אט דועכת ונעלמת לי מהגוף ואת מקום העצב תופסת בחזרה השמחה וגם הצטרפה אליה השלווה.
אנחנו צריכים לזכור שיש קשת של רגשות לבני האדם וזה בסדר לא להרגיש תמיד שמחה, זה בסדר לא תמיד לרצות לחייך ולקפוץ מתוך קשת בענן.
החיים מביאים איתם מגוון רחב של רגשות ותחושות. שמחה לצד עצב, אושר לצעד כעס קושי לצד קלילות ועוד ועוד.
העצה שלי היא לתת מקום לכל התחושות, גם הפחות נעימות, להציף אותן לתת להם את המקום הראוי אבל רק לזמן מוגבל. לא לשכוח להפרד מהם יפה לשלום ולהמשיך הלאה במסע הנפלא הזה שנקרא חיים.
לכבוד יום הולדתי והשנה החדשה מאחלת לכם תמיד להיות בצד המואר והמחייך של החיים, להגשים את עצמכם בכל רגע ובכל שנייה ביום.

תהיו טובים,
באהבה,
אני.

 

מודעות פרסומת